מאת: יעל הלפמן כהן
אתמול יצא לי לעמוד ליד חצב.
הוא היה גבוה ממני.
ואני לא נמוכה.
עמוד הפריחה של החצב יכול להגיע לגובה של 1.8 מטר. הוא מגיח בסוף הקיץ, דווקא כשהנוף מתחיל להתייבש, ומבשר את המעבר לסתיו. אולי בגלל זה הוא הפך לאחד מסמליו של ראש השנה.
ויש משהו בשם שלו שמתאים כל כך לתנועה שלו.
חצב.
השם נקשר ליכולת של בצל החצב לחדור לעומק ולחצוב את דרכו גם בקרקע קשה. יש בו משהו כמעט בלתי סביר: בצל שנמצא מתחת לאדמה, ובכל זאת מצליח לפלס לעצמו דרך החוצה.
אבל אז קורה משהו אחר לגמרי.
הפרחים שעל העמוד אינם נפתחים כולם יחד. הפריחה מתקדמת בהדרגה, וקבוצה אחרת של פרחים נפתחת בכל יום. כך, במקום להשקיע את כל ההזדמנות ברגע אחד, החצב מפזר אותה לאורך זמן.
שתי תנועות שונות כל כך באותו צמח.
תנועה אחת חזקה, פורצת, שחוצבת דרך ויוצאת החוצה.
ותנועה אחרת רכה והדרגתית, שמאפשרת לדברים להיפתח בקצב שלהם.
ואולי זה בדיוק מה שיפה בו לקראת ראש השנה.
אנחנו חושבים על שינוי לעיתים קרובות כתנועה מסוג אחד: צריך להחליט, לפרוץ, לעשות, להתקדם.
אבל אולי שנה חדשה יכולה להכיל את שתי התנועות.
יש דברים שצריך לחצוב בהם דרך – להעז, לפרוץ, לצאת מהמקום שבו היינו.
ויש דברים שדווקא נכון לפתוח בהדרגה – צעד אחר צעד, בקצב שמאפשר להם להתפתח.
לא כל שינוי צריך להיות פריצה.
ולא כל שינוי צריך להיות איטי.
אז אולי השאלה לשנה החדשה היא לא רק לאן אנחנו רוצים להגיע, אלא איזו תנועה נדרשת עכשיו: לפרוץ או להיפתח, או אולי שילוב של השתיים.
שנה טובה.
