מאת: שוקי רביב
עריכה: יעל הלפמן כהן
בימים הקשים האלו בישראל, בזמן הישיבה בממ"ד, הרגשתי שוב ושוב עד כמה מה שמחזיק אדם הוא לא רק הקירות שסביבו, אלא האנשים. שיחת טלפון, הודעה, חיבוק, מישהו שמוכן לשאת איתך את העומס. בדיוק את אותה תחושה חוויתי כשראיתי בקוריאה שני עצים בעלי שורשים נפרדים, שענפיהם וגזעיהם התאחו והפכו כמעט לגוף אחד.
בקוריאנית התופעה נקראת Yeonliji, שני עצים נפרדים המתמזגים לעץ אחד, והיא משמשת גם כמטאפורה לאהבה נצחית וזוגיות עמוקה. במקרים מסוימים, כאשר עץ אחד נחלש, השני יכול להעביר לו מים וחומרי הזנה דרך אזור האיחוי. זהו מודל ביולוגי לחוסן דרך סולידריות. העצים משתפים משאבים ומספקים יציבות מבנית זה לזה.
מהי התופעה מבחינה ביולוגית? התהליך נקרא בעולם הבוטניקה אינוסקולציה (Inosculation), איחוי טבעי בין גזעים או ענפים של עצים סמוכים. כאשר שכבת הקמביום (הרקמה המייצרת את כלי ההובלה, העצה והשיפה) של שני עצים באה במגע ממושך, נוצרת התאחות הדרגתית. לעיתים כלי ההובלה מתחברים חלקית, ומאפשרים מעבר מים וחומרי מזון. התהליך דומה להרכבה טבעית. המילה נגזרת מהלטינית osculum, שפירושה "נשיקה".
בימים אלו אפשר למצוא השראה במודל זה לחוסן קהילתי. העצים המאוחים לא מאבדים את זהותם ולא מבטלים את שורשיהם אלא יוצרים שכבת חיבור שמאפשרת תמיכה הדדית.
זה הזמן להתאחד, להתאחות, לחזק את מי שזקוק.
חיבור בטבע מייצר חוסן.
בתמונה: העץ בקוריאה. צילום: שוקי רביב
