מאת: יעל הלפמן כהן
"אי אפשר. לא ייתכן. מה שאת רוצה לעשות ניסו אחרים, טובים ומצוינים, ולא הצליחו".
כך אמרו לעדה יונת כשפרשה בפניהם את תכניתה לפענח את מבנה הריבוזום – מבנה תוך־תאי חיוני הנמצא בכל היצורים החיים ואחראי לייצור חלבונים בתא.
אבל עדה יונת הייתה אישה נחושה, שהעזה לשאול שאלות גדולות. היא ועמיתיה ערכו יותר מ־25,000 ניסויים, עד שהצליחו לייצר את הגבישים הראשונים של הריבוזומים.
רבות נכתב השבוע על עדה יונת בעקבות פטירתה.
דובר על היותה המדענית הישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל, ועל כך שהתגלית שבזכותה זכתה בפרס סללה את הדרך לפיתוח תרופות אנטיביוטיות חדשות.
אבל בהקשר של עדה יונת יש סיפור פחות מוכר, על הקשר בין דובי הקוטב לבין התגלית המדעית שלה.
הסיפור הזה מופיע בספרי המצאות הטבע. לפני פרסום הספר, עדה יונת עברה על הקטע ואישרה אותו.
הוא קשור לשאלה שמעסיקה אותי במיוחד: איפה מוצאים השראה בטבע?
לרגל פטירתה, אני מביאה כאן את הקטע מתוך הספר.
דובי הקוטב והריבוזום
עדה יונת, זוכת פרס נובל, סיפרה שאת הרעיון שסייע לייצב את הריבוזום מצאה בתנאי קיצון בטבע.
יונת חקרה את הריבוזום – מבנה תוך־תאי האחראי ליצירת החלבונים. כדי לפענח מבנה מרחבי של מולקולה ביולוגית, השיטה המקובלת היא ליצור ממנה גביש ולהקרין אותו בקרינת רנטגן. על פי פיזור הקרניים ניתן לפענח את המבנה ולזהות את היחידות המרכיבות אותו.
אלא שהריבוזום היה לא יציב ונטה להתפרק בתגובה לשינויים קלים בסביבתו. גיבושו נחשב במידה רבה למשימה בלתי אפשרית, ולכן היכולת לחקור אותו באמצעות השיטה המקובלת הייתה מוגבלת מאוד.
את ההשראה לרעיון שאפשר בסופו של דבר לגבש ריבוזומים קיבלה יונת ממאמר על דובי קוטב, שתיאר כיצד הריבוזומים בתאיהם מסתדרים במבנה צפוף מסוים לקראת שנת החורף.
בעקבות זאת היא החלה לבדוק את מבנה הריבוזומים של אורגניזמים החיים בתנאים קיצוניים, כגון חיידקים מים המלח וממעיינות חמים, בהנחה שהריבוזומים שלהם יהיו עמידים יותר בפני שינויים בסביבה.
בעזרת שיטה שפיתח עמית גרמני, היא הצליחה לקבל כמויות גדולות של ריבוזומים מחיידקים כאלה. זה הספיק כדי לקבל מיקרו־גבישים. גם אם עדיין לא היה די בהם כדי לקבוע את מבנה הריבוזום, זו הייתה ההתחלה.