מאת: יעל הלפמן כהן
לפני כמה ימים ראיתי עץ מכופף מאוד, כמעט ומגיע לרצפה, רוחות הים היכו בו אך הוא לא נשבר. זוויתו יוצאת הדופן משכה מיד את תשומת ליבי.
עצים ברוח נראים לנו לעיתים כמשהו מובן מאליו: הם מתכופפים, מתנדנדים, שורדים. אבל אם עוצרים להתבונן, מתגלה תופעה עמוקה. העץ אינו רק גוף שמגיב לרוח, הוא גוף שנכתב על־ידה. צורתו היא תיעוד מתמשך של כוחות שפעלו עליו לאורך שנים.
דרסי תומפסון ביולוג ומתמטיקאי סקוטי שחקר צורות אורגניות בטבע אמר ש"צורות הטבע כפופות לחוקי הפיזיקה והן תוצר הכוחות 'הלא נראים' בחלל." כוחות הרוח לא נראים, אך הם פועלים על החומר (העץ) ומותירים את רישומם.
הרוח אינה אירוע חד־פעמי אלא תהליך. היא חוזרת, משתנה, מתעקשת. והעץ, בניגוד למבנה דומם, לא רק “סופג” אותה אלא מתעצב בהתאם לה. גזע שמתעבה, ענפים שמתקצרים, נטייה קלה בכיוון קבוע, כל אלה אינם טעויות או פשרות, אלא פתרונות. כל עוד הרוח מידתית, העץ יתחזק ויתעצב בדמותה. רוח חזקה מדי עלולה לשבור אותו.
בהנדסה ובתרבות האנושית אנו נוטים לחשוב על עמידות כעל התנגדות. קיר חזק. מבנה קשיח. אבל עמידות העץ נוצרת דווקא מתוך גמישות ועיצוב מתמיד. הוא אינו מנסה לנצח את הרוח, אלא לחיות איתה.
עוד דבר מרתק הוא האיטיות. התגובה של העץ לרוח אינה מיידית. אין כאן חיישן שמפעיל מנגנון בזמן אמת. יש משוב איטי, מצטבר, כמעט סבלני. ובכל זאת הוא מדויק להפליא. החומר מתווסף היכן שנדרש, נגרע היכן שלא. מינימום חומר, מקסימום שרידות.
במובן הזה, העץ הוא לא אובייקט אלא תהליך מתמשך של התאמה. הוא מזמין אותנו לחשוב אחרת על תכנון, על למידה, על זמן. אולי העתיד אינו שייך למערכות ומבנים שמנסים לשלוט בכוחות שפועלים עליהם, אלא לאלו שמסכימים להיחרט על־ידם.
לקראת ט"ו בשבט יש ריח של צמיחה והתחדשות באוויר. החברה הישראלית נכונה לכך יותר מתמיד, עם שובו של החטוף החלל האחרון, רן גואילי ז"ל. כמו רוח סערה, השנתיים האחרונות פעלו על החברה הישראלית ועיצבו אותה. רישומם של כוחות המלחמה ניכר והעץ לא נפל. הגיעה העת לפרוח.
