מאת: יעל הלפמן כהן
יש יערות, שאם נביט בהם מעלה, נראה מחזה מרהיב של שבילי אור בשמיים. הענפים העליונים בצמרות העצים אינם נוגעים זה בזה ונוצר דפוס המזכיר רשת כשמביטים מלמטה.
המרווחים נראים כאילו שורטטו בקפידה בין הענפים והעלים של עצים סמוכים. התופעה נפוצה במיוחד במיני עצים מסוימים, אפשר להבחין בה בעיקר באזורים שבהם הצמחייה צפופה, כמו יערות גשם.
יש כמה הסברים והשערות לתופעה:
אופטימיזציה של כניסת האור:
המרווחים מאפשרים לקרני אור לחדור לקרקעית היער ולספק אנרגיה גם לצמחים נמוכים יותר. גם ברמת עץ בודד, העלים של העץ לא מסתירים זה את זה ומפוזרים בצורה שמאפשרת חשיפה מקסימלית של האור לכל עלה, תופעה הקרויה פילוטקסיס.
מניעת פגיעה פיזית:
הרוחות מניעות את הענפים והעלים, ואם הם יתנגשו זה בזה, זה עלול לגרום לשברים או נזק.
מניעת התפשטות מחלות או מזיקים:
שמירת מרחק בין העלים והענפים עשויה למנוע העברה של פתוגנים או חרקים בין העצים. צמרות העצים לא נוגעות זו בזו, כאילו הן "נזהרות" לשמור מרחק.
התופעה נקראת כתר אצילי ובאנגלית Crown shyness והשם מרמז על המראה האצילי, ואולי על המעשה האצילי, שבהשארת פתח לאור גם עבור אחרים. כל פרט שומר על המרחב של האחר, תוך שמירה על טובת המערכת כולה.
ואי אפשר שלא להזכיר את שירו של ליאונרד כהן, "המנון" בהקשר זה:
"יש סדק בכל דבר
כך האור חודר פנימה."
".There is a crack, a crack in everything, That's how the light gets in"
כדי שהאור ייכנס, צריך להשאיר פתח, אפילו סדק צר. כמו ביער. אז תחזור החיוניות לחיינו, כמו הברק שחוזר ליהלום אחרי שהוא נסדק.
תמונה מאת: , cc